אל תגעו בשכול: מדינת ישראל היא דמוקרטיה תוססת ובועטת. זה מקור עוצמה המתבטא בשיח ציבורי פתוח, ריבוי דעות וחשיבה עצמאית, שחשוב לשמר ולעודד. יחד עם זאת, יש נושאים שחובה להשאיר מחוץ לכל מחלוקת, ובראשם השכול והמשפחות השכולות – הן צריכות לקבל יחס מיוחד ומייחד.
בשנים האחרונות, כמו גם בימים האחרונים, נתקלנו במקרים שבהם הותקפו משפחות שכולות, תוך יצירת זיקה ישירה לאובדנם הקשה. במילים אחרות, השכול שאמור להיות מעל לכל ויכוח הפך להיות קרדום לחפור בו ואמצעי לניגוח. זהו קו אדום ערכי ואנושי שאין לחצות. זהו גבול שעלינו לשמור מכל משמר שלא ייפרץ.
״במותם ציוו לנו את החיים״, אנו חוזרים וקובעים בכל טקס זיכרון, מתוך הכרה עמוקה שהמחיר ששילמו המשפחות השכולות הוא למען כולנו: למען חיינו הבטוחים, למען הגנת המדינה, למען יצירת תנאים לשגשוגה, ועל מנת לאפשר לכולנו לחיות בדמוקרטיה מוגנת, המאפשרת דעות מגוונות. ״ציוו לנו את החיים״, ועלינו לכבד ולהוקיר אותם.
הנופלים והמשפחות השכולות הם חלק מצה״ל, וחלק מחומת המגן של כולנו. יידע כל חייל שמשרת בצה״ל או שמסר את חייו למען העם, שהעם ישמור וייגן על כבודו ועל משפחתו.
איבדתי חברים ומפקדים רבים ואני מלווה את משפחותיהם מקרוב. אני רואה את תעצומות הנפש שהן מגלות, וכמו כל המפקדים, אני רואה בהן משפחתי שלי. אסור להוסיף דבר לכאבן, וחובה להקל עליהן ככל האפשר.
המשפחות השכולות חיות בקרבנו בשקט ובצער עמוק, ונוכחותן אינה בולטת. אבל כאבן נוכח וצורב. חובה עלינו לייחד אותן, לחוש ולהזדהות עם הצער, ולראות בהן כמי שהגנת המדינה נישאת על כתפיהן.
בכל הזדמנות עלינו להוקיר את המשפחות השכולות, לשמור עליהן ולחבק אותן. נתווכח, נחלוק איש על רעהו, נבטא מגוון דעות, אבל נשמור על המשפחות. זו חובתנו כלפי עצמנו, על מנת שלא נחליק במדרון הפירוד החברתי, וזו החובה של כולנו כלפיהן – חובה לאומית, ערכית ואנושית.
