בטי מיאטוביץ בת 92 ילידת יגוסלביה, היחידה ממשפחתה ששרדה את אוושוויץ. עבדה בעבודות כפייה בגרמניה, שרדה את מחנה ברגן בלזן. בתום המלחמה חזרה לביתה, שיקמה את חייה נישאה ונולדו לה בן ובת. בשנת 1993 פרצה המלחמה בבלקן ומצאה את עצמה פעם שנייה בחייה פליטה. העצמה הפנימית שלה וצוות בית גיל הזהב של עמיגור, סייעו לה להתמודד גם עם הריחוק החברתי במהלך הקורונה.
"הניצחון שלי הוא שיש לי 4 נכדים 8 נינים. בארץ יש לי נכד אחד ושני נינים השאר מתגוררים בסרביה. הם כל עולמי ובזכותם אני חיה, הם האושר של חיי" מספרת דיירת בית גיל הזהב של עמיגור – יוסף טל בקריית ים, בטי מיאטוביץ בת 92 .
היא נולדה בשנת 1929 בעיר בצ'קה פלנקה בסרביה-יגוסלביה לשעבר. בשנת 1944 אחרי פלישת הגרמנים, בטי ואחותה ריה, נלקחו למחנה ההשמדה אושוויץ ברכבות משא. אחרי הסלקציה היא לא ראתה יותר את הוריה ואחותה.
היינו משפחה בת-4 נפשות: הורי, אני ואחותי הקטנה. בשנת 1941 נכנסו ההונגרים לעירי וכל היהודים הוכרחו לענוד טלאי צהוב והילדים הוצאו ממסגרות החינוך. אבי פוטר מעבודתו בשל יהדותו וכולנו היינו בבית. המזון היה בצמצום רב, הייתה עזרה הדדית בתוך הקהילה היהודית.
בשנת 1944 פלשו הגרמנים וכל יהודי העיר גורשו לעיר בואה בהונגריה ושם הוכנסנו לגטו. כעבור ארבעה חודשים גורשנו למחנה ההשמדה אושוויץ ברכבות משא. מיד עם הירידה מהרכבת נערכה סלקציה, אחותי ואני הופרדנו מהורי. הספקתי לראות את אבי מנופף לי לשלום.
אחותי ואני היינו בקבוצה של נערות, הוכנסנו למקלחות, בגדנו נזרקו וקבלנו מדי אסירות. הוכנסנו לצריפים שבהם התגוררו כמאה בנות עם דרגשי שינה בני 3 קומות והבנו שמשהו רע הולך לקרות.
בשל גילנו הצעיר, אחותי ואני לא שובצנו לעבודה, אני זוכרת מסדרים שנאלצנו לעמוד שעות על הרגלים. היינו חלשות וחולות. אחותי הייתה חלשה מאוד והצעתי לה לעבור למרפאה, למחרת
הגרמנים העמיסו אותה בעודה בחיים למשאית עם גופות ומאז לא ראיתי אותה יותר. אני חיה כל השנים עם רגשות אשם מייסרים, שאולי אם הייתי מתעקשת שתישאר איתי בצריף היתה נשארת בחיים. שום טיפול פסיכולוגי שקיבלתי במשך השנים לא שחרר אותי מרגשות אלו. זאת הטראומה הכי גדולה שלי מהשואה. הסבל הנפשי שלי גדול יותר מכל סבל פיזי שעברתי.
כעבור זמן מה נשלחנו ברכבת משא לעבודות כפייה במפעלי נשק על אדמת גרמניה, עבדנו יומם וליל בהרכבת מכשירים ופצצות, האוכל היה דל ביותר היינו מלאי כינים עבדנו בפחד מוות תחת השגחתם של הקלגסים הגרמנים שהתעמרו בנו קשות בעיקר השפלות. אחרי כן הועברנו לעיר באורנשווייג בגרמניה שם עבדנו בניקוי רחובות, עבודות בתנאים איומים. אנשים מתו סביבי כמו זבובים, מותשים ושבורים.
היינו חשופים כל הזמן להפצצות של בעלות הברית על העיר. משם הועברנו למחנה ברגן-בלזן בו שררו תנאים זוועתיים.
באביב 1945 פתאום חיילים אמריקאים ופתחו את השערים. הייתי כחושה, מותשת וחולה. הועברתי ע"י הצלב האדום לבית הבראה והחלמה בשבדיה. בתום השקום בקשתי לחזור הביתה בתקווה למצוא מישהו ממשפחתי, ולצערי לא מצאתי אף אחד. נותרתי לבד.
נישאתי בגיל 17 נולדו לנו בן ובת. המשכתי בחיי. כמובן שהזיכרון והטראומות לא עזבו אותי מעולם.
בשנת 1993, מצאה עצמה בטי פליטה בפעם השניה בחייה בעקבות מלחמת הבלקן. "ברחנו ובזכות הסוכנות היהודית עליתי לארץ עם בתי ומשפחתה", מספרת בטי בהתרגשות. אולם מעט לפני שעלו, התאלמנה מבעלה. בארץ קבלתי יחידת דיור במרכז קליטה בחיפה ומשם עברו לבית עמיגור שבקריית ים אשר בשנת 1996 הוסב לבית גיל זהב של חברת עמיגור שם דואגים לי לכל צרכיי אני בסביבה מוגנת יש לנו את סמדר ווהל, מנהלת בית גיל הזהב יוספטל קריית ים ועו"ס שמלווה אותי מזה שנים ארוכות, מועדון חברתי וחוגים. אינני מרגישה בודדה. יש לי 4 נכדים ו-8 נינים. בארץ יש לי נכד אחד ושני נינים השאר מתגוררים בסרביה. הם כל עולמי ובזכותם אני חיה, הם האושר של חיי".
אך השנה החולפת, שנת הקורונה שהביאה איתה ריחוק חברתי היתה קשה עבורה. "הבדידות הניתוק מהנכד והנינים היה עבורה קשה מבחינה מורלית, על אף שעמיגור וצוות הבית המקסים דאגו לנו כל הזמן עם מארזי מזון כולל גם במהלך החגים ,קונצרטים בחצר הבית, ערכות תעסוקה ודאגו לנו מאוד שלא ניחשף לקורונה, לפי כל הנהלים". לאחרונה התחסנה בטי נגד קורונה יחד עם יתר דיירי הבית. "הקושי המורלי ובעיקר הניתוק מהנכד והנינים היה עבורי קשה מאוד מורלית על אף שעמיגור וצוות הבית דאגו לנו כל הזמן עם סלי מזון ,קונצרטים בחצר הבית, ערכות תעסוקה ופעלו לפי כל הנהלים כדי שלא נחשף לקורונה. התגעגעתי מאוד אל המתנדבים שלי לא יכלו להגיע וכן התרפיסטית שלי מארגון עמך. בתי האהובה והמסורה ראדה, הורשתה להיכנס היא מקור האור שלי.
בעקבות הפגיעה המורלית, נחלשתי וחליתי (לא בקורונה) ואף עברתי לחודשיים לשיקום, שם טפלו במסירות רבה עד שהצלחתי לחזור לדירתי. עם תום הסגר אני מרגישה שחרור, תקופת הסגר החזירה לי זיכרונות מהתקופה האפלה בחיי, חוסר הודאות ההסתגרות, הניתוק מהמשפחה וחוסר הוודאות ששררה בכל הארץ, פגעו בי במאוד".
כיום אני אוספת את שארית כוחותיי לצאת נפשית מהתקופה הזאת ולחזור לשגרת חיי לפגוש את משפחתי האהובה ובתקווה קלושה עוד להספיק לנסוע עוד פעם אחת לסרביה לפגוש נכדי וניני.
שם. לדברי יובל פרנקל מנכ"ל עמיגור:" בטי מהווה השראה לכולנו עם האופטימיות האין סופית שלה שסייעה לה להתגבר במשך כל השנים למרות החוויות הבלתי אנושיות שחוותה במהלך השואה. העצמה הפנימית המיוחדת שלה איפשרה לה להתמודד גם במהלך המאתגרת במהלך הקורונה. והוסיף "הערבות ההדדית והחמלה לקשישים, בהם ניצולי שואה רבים, היא תנאי חיוני לחברה מתקדמת. הערבות ההדדית של עם ישראל עם יהדות התפוצות מאפשר לקשישים רבים לגור בכבוד ובסביבה תומכת בבתי גיל הזהב. העצמה הזו של העם היהודי מחממת את הלב ונותנת תקווה."
עמיגור היא חברה בת של הסוכנות היהודית ו- ב 56 בתי גיל הזהב שלה ברחבי הארץ מתגוררים כ- 7,000 קשישים, רובם ניצולי שואה.
קרדיט לתמונות: צילום באדיבות המשפחה.