השנה היא 1986, יום חמישי, יממה לפני ערב חג הסוכות. שישה מטוסי "קורנס" (פאנטום) של טייסת 69 ("הפטישים") ממריאים לאוויר לתקיפה באזור צידון שבלבנון, שעות ספורות לאחר שירדה לטייסת הפקודה המבצעית. היה זה ה-16 באוקטובר – היום בו העולם התהפך עבור רבים. רון ארד, נווט ותיק בטייסת, נטש את מטוסו בשטח לבנון, נלקח בשבי ועד היום לא חזר ממנו. ארבעה חברים של רון – מקורס-הטיס ומהטייסת – משרטטים את דיוקנו: אדם חריף ולוחם אווירי אמיתי, ומספרים על אותו יום ארור שבו נלקח מהם.
צ'וקו שלנו: "רק לאחר שנפל בשבי הוא נהפך לרון ארד, 'הילד של כולנו'. עבורי הוא היה צ'וּקוּ – השם הזה אף הופיע על הפאץ' של הסרבל שלו", מתאר סא"ל (במיל') אלון כרמלי, לוחם צוות-אוויר אשר שירת עם ארד בטייסת 69. ואכן, אולי הדרך הראשונה והמדויקת ביותר לתאר מיהו רון ארד היא דרך הכינוי המפורסם שהוצמד לו עוד מימיו בקורס-הטיס ונשאר איתו גם בטייסת המבצעית, לא מעט שנים לאחר מכן.
אל"ם (במיל') ניסים יוגב הגיע לטייסת שנה וחצי לאחר ארד, ועם הזמן הוא הפך לחברו הקרוב ביותר. "בזמננו, השם צ'וקו היה כינוי לבן אדם לא מסודר", הוא מספר. "זו התכונה החיצונית הבולטת ביותר שלו – הוא אף פעם לא היה מקפיד על חולצה מסודרת בתוך המכנסיים, על גילוח, דרגות וסמלים". יחד עם זאת, החיצוניות לא עלתה בקנה אחד עם אופיו. "כשמכירים אותו לעומק, מגלים שמדובר במעין פרופסור מפוזר, במובן החיובי של המילה. הבן אדם היה גאון, חריף שכל ובעל אינטואיציה בריאה. הוא היה אחד האנשים התחרותיים וההישגיים ביותר שהכרתי", ממשיך אל"ם (במיל') יוגב. "אם היה מפסיד במשחק כדורגל, הוא היה מתחקר זאת כאילו היה מדובר בקרב שבו הטייסת הפסידה".
עבור הנווטים הצעירים שהגיעו לטייסת, ארד שימש כמנטור מקצועי ומודל לחיקוי. "הוא היה מעין ה'אבא נווטים' שלנו. כשהיה מטיל עלינו משימה – הייתי עומל עליה במשך כל השבת", נזכר אל"ם (במיל') א', אשר שירת גם הוא יחד עם ארד. "בערב היה מגיע, מסתכל ואומר: 'זה טוב, זה טוב אבל פה טעית' והולך, בעוד שלי נדרשו שעתיים לאתר את הטעות. איש מקצוען ביותר שמעורב בכל נושא מבצעי בטייסת".
אל"ם (במיל') א' מתאר תכונה נוספת של ארד – היותו ליצן לא קטן. "ביומי הראשון בטייסת, עמד בחור בדרגת סרן בכניסה עם סרבל פתוח", הוא נזכר. "הוא שאל אותנו לאן פנינו מועדות, וכשנודע לו שאנחנו המוסבים החדשים, אמר: 'לא הודיעו לכם? מחכים לכם באולם ההתעמלות לבוחן בר-אור'. במזל, סגן מפקד הטייסת עבר במקום והבין שהוא מותח אותנו".
עשן סיגריה מיתמר מעל ראשו: אופיו הייחודי של ארד בלט עוד מימיו כחניך בקורס-טיס מספר 87. רס"ן (במיל') רונן מירב, חברו לקורס, מעיד כי לאורך השלבים השונים של הקורס התגלו בפניו תכונותיו הרבות. "בתקופת מסעות החי"ר, שהייתה לא פשוטה בכלל, צ'וקו התגלה כמוביל, ממוקד, אחד שנוסך בטחון סביבו. הייתה לו הליכה אופיינית מאוד, נחושה ומהירה – הראש מוטה טיפה שמאלה ועשן סיגריה מיתמר ימינה", משחזר רס"ן (במיל') מירב. "בכיתות הלימוד, אל תוך השעות הקטנות של הלילה, גיליתי צ'וקו נוסף – בחור חד מחשבה, ממוקד ולצד זאת נעים הליכות. אם לא הצלחנו לפתור תרגיל בפיזיקה, הוא לא הניח לכך וישבנו במשך שעות עד שמצאנו את הנוסחה הנכונה".
"במהלך שלב הטיסות התאשפזתי בבית החולים, ולמעשה הצטרפתי בחזרה מבלי שידעתי לנווט", הוא ממשיך. "שיתפתי אותו בכך, ומאותו הרגע כולו היה נתון לי – בלילות הוא ישב איתי עם מפות זרוקות על הרצפה ולימד אותי כיצד לנווט. הייתה לו את היכולת המדהימה להעביר את המידע בצורה מדויקת. אני מצר על כך שהוא נקטף מחיי מבלי שהספקתי להודות לו על כך, אני לא בטוח אם הוא ידע עד כמה תרומתו הייתה משמעותית עבורי".
מסך שחור: כל אחד מארבעת אנשי צוות-האוויר זוכרים במדויק את אותו תאריך, ה-16 באוקטובר. "כשקיבלתי את ההודעה ראיתי מסך שחור לנגד עיניי", מתאר סא"ל (במיל') כרמלי. "באותם ימים, חשבנו שזה רק עניין של זמן עד שישוב. הוא ידע ערבית טוב ובקלות ידע כיצד להיראות כמקומי בכל סביבה, כך שהייתה לי התחושה שאם לא נגיע אליו – הוא יצליח לשוב אלינו, להופיע יום אחד. והנה, עברו 34 שנים והסיפור טרם נפתר".
אל"ם (במיל') יוגב טס באותה הגיחה ממנה ארד לא שב – הוא טס במבנה של ארבעת המטוסים הראשונים וארד בזוג הנוסף. "ביצענו את התקיפה, ובדרך חזרה ראיתי את זוג המטוסים טסים צפונה", הוא מגלה. "כשהגענו לנחות מעל הבסיס, שמעתי במכשיר הקשר שלאחד המטוסים קרה משהו אבל לא הבנתי כל כך מה קרה. השידור היה מקוטע ומיד הדחקתי, אמרתי לעצמי שלא ייתכן שקרה משהו רע. כשנחתנו, התברר שמטוס אחד נפל כתוצאה מצירוף נדיר של שתי תקלות, ושמחלצים את הטייס אך לא את הנווט. באותו היום רון ואשתו תמי תכננו לצאת לנופש יחד עם יובל בתם הקטנה, היא חיכתה לו עם מזוודות אך הוא לא הגיע".
"האדם חי כל עוד זוכרים אותו" לוחמי צוות-אוויר נחשפים ללא מעט סיפורי שבי, מתוקף תפקידם. לדבריו של רס"ן (במיל') מירב, בכל טיסה מעבר לגבולות המדינה הדבר נוכח בתודעה. "מהיכרותי עם עולם השבי, ידעתי שהסיפור הזה הוא ארוך, קשה ומורכב – אך יש לו סוף", משתף רס"ן (במיל') מירב. "אף אחד מאיתנו לא שיער שכך יראה האירוע כיום. אני מודה, נדרשו לי שנים רבות עד שהתפקחתי והבנתי שהסיפור הזה הוא אחר. זה מלווה אותי עד היום".
הזיכרון של רון נשאר עם חבריו גם כיום, אותו הם מבקשים להנציח ולהעביר הלאה, לדורות הבאים. "זה לא נתפס שעברו כל כך הרבה שנים", משתף סא"ל (במיל') כרמלי. "כיום, אני מדריך נווטי קרב בהכשרה המבצעית בטייסת 102, ולאורך כל השנים חשוב לי לספר את סיפורו, שכן האדם חי כל עוד זוכרים אותו. חשוב לי שיכירו אותו כפי שהיה – איש וחבר יקר".
"עם שחרורי מהצבא עברתי לתחום החינוך, בעבר כמנהל בית ספר וכיום כמורה", מסכם אל"ם (במיל') יוגב. "אני מספר לתלמידיי על רון ובשנת 2008 כתבתי עליו ספר. כמדריך נווטי קרב בבית הספר לטיסה, כל נווט מקבל ממני את הספר ושומע את ההרצאה על רון – זו דרכי להנציח את זכרונו. אולי, זו סוג של תרפיה עבורי בניסיון לפצות על כך שלא עשינו מספיק על מנת להשיבו".
