דבריו של נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין בפנייתו הערב, יום רביעי, כ"ז באלול, 16 בספטמבר, לאזרחי ישראל, בצל הסגר שיחל ביום שישי הקרוב, ערב ראש השנה התשפ"א:
"אזרחי ישראל, אני פונה אליכם הערב, בערבו של סגר שני על מדינת ישראל ואני מבקש שתפתחו ליבכם אליי, אל דבריי. אני יודע, לא עשינו מספיק כהנהגה כדי להיות ראויים לתשומת ליבכם. סמכתם עלינו, ואנחנו, אכזבנו. הערב, אני מבקש לומר לכם שאני מבין היטב את תחושת הבלבול, המבוכה, את החרדה שרבים וודאי שרויים בה. אני מבין, ומבקש לפני הכל, להתנצל על כך. ברמה האישית, אני מבקש את סליחתכם על התנהלותי כאן בבית הנשיא, במהלך הסגר של ימי הפסח. התנצלתי על כך בעבר, ואני עושה זאת שוב היום. הבדידות שלי, איננה כואבת יותר, מהבדידות של רבים מכם, שהקפדתם כל כך על ההנחיות כרוחן וכלשונן. אני מבקש את סליחתכם היום גם ברמה הלאומית. אנו עומדים בפתחה של השנה החדשה, ומתקשים לפנות מקום לחגיגיות, המלווה אותנו מידי שנה בשנה. אנו שהתרגלנו, לחיות במדינה שמובילה בכל תחומי החיים, בחברה פתוחה וחופשית, מוצאים את עצמנו, במגבלות חמורות על התנועה ובמאבק להגן על שגרת החיים, על המובן מאליו. כשנגיף הקורונה, פרץ לחיינו, ידענו שהמאבק יהיה קשה, אך קיווינו שהניצחון יהיה מהיר, וכך קיבלתם על עצמכם, בהבנה ובהתגייסות, מגבלות של ריחוק חברתי, שמחירן יקר. שילמתם מחירים כבדים, מחירים אמיתיים שמלווים אתכם תקופה ממושכת. בתי הכנסת שלנו היו סגורים בחג הפסח, המסגדים היו סגורים בחודש הרמאדן, ועד היום ליבי כואב, כשאני חושב על המשפחות השכולות, שלא עלו על קבר יקיריהן ביום הזיכרון. חגגנו את השמחות שלנו בצמצום רב התאבלנו על מתנו לא כפי שהיה ראוי להם, חיינו את חיינו בפשרה כואבת מתוך אמון שהמדינה ומוסדותיה יחלצו אותנו במהרה מהמשבר. אתם, אזרחי ישראל, זכאים לרשת הביטחון שהמדינה חייבת להעניק לכם. מקבלי ההחלטות, משרדי הממשלה, ומבצעי המדיניות, חייבים לפעול אך ורק בשבילכם, כדי להציל חיים, להקל על התחלואה, ולחלץ את הכלכלה. אני מבין את התחושה שכל אלה לא נעשו באופן מספק. והנה היום, אתם, אזרחי ישראל, נאלצים, לשלם פעם נוספת, מחיר יקר. אני חושב על מתמודדי הנפש בהוסטלים, על החיילים, על ההורים בבתי האבות, ההכרזה על סגר, משמעה פגיעה ביכולת להיות ביחד, לחגוג ביחד, לכאוב ביחד, להתפלל יחד, למלא את הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר שלנו. אני שותף איתכם בתחושות הללו, ועם זאת, אני רוצה שנזקוף ראש ונאמין. מאז פרוץ המגפה, אני מגיע אל זירות המערכה, ונפגש עם מקורות הכוח והעוצמה שלנו במלוא הדרם. אני פוגש את מנהלי בתי החולים, האחיות, הרופאים, את מד"א וצוותי ההצלה, את החיילים והקצינים, את המדענים, את המתנדבים, רואה מקרוב את המסירות הבלתי פוסקת וההקרבה שלהם למען שלום הציבור, למען המאבק בנגיף המשתולל, למען הערבות ההדדית שלנו בעת משבר. פגשתי את מי שדואג לכם אזרחי ישראל, ועושה הכל כדי שננצח את המערכה הזו, ואני מבקש מכם – תנו בהם את אמונכם.
ומכאן, אני פונה לממשלת ישראל לראשיה, שריה ויועציה: אמונו של העם הזה יקר מפז. עלינו לעשות הכל כדי להשיב את הביטחון האישי, הרפואי והכלכלי לאזרחי ישראל. זו היא הזדמנות שניה ואנחנו חייבים לנצח, שמא חלילה לא תהיה לנו הזדמנות שלישית. יקיריי, יקירותיי, לצד השמירה על הביטחון האישי שלנו, עלינו לחדול, מההאשמות השבטיות, כאילו יש כאן מגזר ה"אחראי" חלילה להפצת הנגיף. מדינת ישראל התברכה במגוון אנושי יוצא דופן, שאני מאמין בלב שלם שהוא יתרון עצום. כל קבוצה וקהילה בתוכנו היא חלק קריטי בעוצמה המשותפת שלנו ובנצחון המערכה. לא ננצח בהטחה הדדית של האשמות ארסיות. רק יחד. נועדנו לחיות יחד, לחלוק את השנים הטובות, ואת השנים הקשות, לבנות ולפתח את הארץ. בחזית המאבק בקורונה, אנחנו עומדים ביחד – יהודים וערבים, חילונים, דתיים וחרדים – בבתי החולים, במוסדות החינוך, בעמותות החסד. יחד, אנחנו לומדים בימים האלה מהי שותפות, מהי ערבות הדדית, מהי תקווה ישראלית. אזרחי ישראל, אינכם יכולים לנצח את הקורונה לבד, אבל אף אחד לא ינצח אותה בלעדיכם. אני מאמין בעם הזה, אני מאמין ביכולת שלנו לנצח. אני מבקש מכם האמינו ביכולת של העם שלנו לנצח. זו העת לקיים את ההנחיות, לשמור על עצמנו ועל היקרים לנו, לשלב זרועות למען אלו הזקוקים לסיוע סביבנו. כי אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו מדינה אחרת, ואין לנו עם אחר, ואין, אין לנו דרך אחרת. מי ייתן ותהיה זו שנת בריאות, בריאות הלב, ובריאות הגוף. "תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ – תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ." לו יהי."
