נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, נשא דברים הערב, יום חמישי, כ"ז ניסן, 2 במאי, בטקס הנועל את אירועי יום הזכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ יד מרדכי אשר עמד השנה בסימן שמונים שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בטקס השתתפו ראש עיריית סלוניקי יאניס בוטאריס, יו"ר הסתדרות הציונית העולמית אברהם דובדבני, ח"כ בני גנץ והשחקנית ליא קניג.
מצורפים דברי הנשיא במלואם: ״אחיותיי ואחיי, שורדי השואה. לוחמי מרד גטו ורשה, אלה שזכינו להכיר, אלה שלא זכו לצאת משם חיים ומי שבחלוף השנים נאסף אל אבותיו, הם היו ועודם, גיבורים. עוצמת ההתנגדות היהודית למען החירות, ובשם החיים, רוממה את רוחם של יהודים מדוכאים למודי יגון וסבל, מוות ושמד. שאיפת הנקם והתעוזה למרוד בליבה של אימפריית הכיבוש הנאצית, הכוח לומר "עד כאן" השאירו על העם כולו רושם עז לדורות. לא רק העם היהודי עמד משתאה נוכח אלה שמרדו בחיה הנאצית בשיא כוחה ללא סיכוי של ממש; מרידתם שיבשה את התוכניות הגרמניות וחיילי האס.אס. צעדו לראשונה, בזהירות, ברחובות ורשה. מרד גטו ורשה הפך לסמלה המובהק של ההתנגדות היהודית. אולם מרד גטו ורשה לא היה המרד היחידי או צורת ההתנגדות היחידה. מחתרת פעלה בסוביבור, ומרד אסירים הוציא מכלל שימוש את מחנה טרבלינקה, הזונדרקומנדו באושוויץ-בירקנאו התקוממו, ויהודים בגטאות רבים לחמו ונקמו.
ההתנגדות היהודית לבשה אינספור צורות: התנגדות מזוינת ועמידה אל מול האויב הנאצי מקרב נוער ומקרב מבוגרים של פרטיזנים ושל אלו שהסתתרו, של בעלי זקנים ופאות, של נגנים, רופאים, סופרים ובעלי מלאכה. של לוחמים יהודים בצבאות הברית, ובצבא האדום, ושל נערות יהודיות שנשארו עם הורים מבוגרים, עם אחים קטנים, גם כשידעו את מר גורלם. היא באה לידי ביטוי "בניצחון הרוח" של סלומון ארוך, יליד סלוניקי, שכונתה ירושלים של הבלקן, אלוף הבלקן לאגרוף, במשקל בינוני לפני מלחמת העולם השנייה, ששרד באושוויץ בכוח הרוח, ובכוח האגרוף. וכאן המקום להזכיר, את ראש עיריית סלוניקי, שבא לכבד אותנו היום בנוכחותו. והיא בא לידי ביטוי, בחייהם ובמותם של יאנוש קורצ'אק, ורבי אלתר דוד קורצמן מקרקוב, שליוו את חניכיהם, תלמידיהם היתומים, עד הרגע האחרון.
כפי שכתב חיים גורי זכרו לברכה: "התנגד מי שהבריח כיכר לחם, התנגד מי שלימד בחשאי, התנגד מי שכתב והפיץ והזהיר וקרע אשליות. התנגד מי שהגניב ספר תורה, התנגד מי שזייף תעודות, התנגד מי שהבריח מארץ לארץ והתנגד מי שכתב את הקורות וגנזם." כך כתב. מכובדי, גם אם נגדעה היד הקפוצה, גם אם הוכרע לפיד הגבורה שהאיר את שמי גטו ורשה, לא היה זה לשווא. גטו ורשה הושמד על היהודים המתבצרים בו, אך אש התעוזה שבערה האירה לעם היהודי את דרכו כעמוד אש ועשן, המאיר את חשכת הייסורים. בשעת מבחן, עם הקמתה של מדינת ישראל, שאבו לוחמיה ומנהיגיה, ובהם מקימי ולוחמי קיבוץ יד מרדכי, על שם מרדכי אנילביץ', תעצומות נפש והשראה מאותם זורקי בקבוקי המולוטוב מאותם לוחמי סמטאות ותעלות הביוב, שצעדו זקופי קומה אל מותם. בין לוחמי הקיבוץ אזכיר רק את ליבקה שפר שנפלה במלחמת העצמאות, ושרק לפני שנה, אותר מקום קבורתה, בקבר אחים בניצנים.
מכובדי, לפני מספר שנים, ואני אז יושב ראש הכנסת, פנה אלי ידיד נפשי, השר אורי אורבך זכרו לברכה, בבקשה להעניק אותות גבורה ללוחמי מרד גטו ורשה. לא קל היה לכנס את הלוחמים שעוד נשארו בחיים. קרבות הזיכרון בין לוחמי אי"ל, "הארגון היהודי הלוחם" ללוחמי האצ"י, ארגון צבאי יהודי, עוד כאבו. נציג אחד סירב להגיע. ולמרות הכול האירוע התקיים. ז'וטה הרטמן, לוחמת באצ"י שהלכה מאז לעולמה נשאה דברים. בין אלו שעודדו את טקס ההוקרה הזה, היה שר החוץ ושר הביטחון לשעבר, מישה ארנס ז"ל. מישה שהלך השנה לעולמו חקר את תולדות האצ"י בארכיונים והקדיש ספרים ומאמרים שבהם תעד את המרד מנקודת מבטם של לוחמי האצ"י. אם אנו יודעים היום מיהו פאוול פרנקל, ולא רק מיהו מרדכי אנילביץ', הרי זה בזכות מאמציו של מישה. מישה התעקש שהזיכרון ההיסטורי שלנו יהיה מקיף יותר ושלם יותר. ואכן לאחרונה בעקבות דרישתו ומאמציו החליטו ב'יד ושם' לשנות את אופי התערוכה המוקדשת למרד גטו ורשה תוך מתן מקום לעשייה, לפעילות ולזיכרון של כל הלוחמים מכל הקבוצות ומכל הזרמים. במשך שנים ארוכות, נאבקו השמאל והימין בישראל על הזיכרון, אך כיום, מפרספקטיבה של הזמן העובר עלינו לשוב ולמצוא את הדרכים, לזכור יחד. "גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם, כבר אבדה" כך אמר החכם מכל אדם. לא עוד ימין ושמאל בזיכרון השואה, לא עוד חרדים וחילוניים, לא עוד ציונים ושאינם ציונים, לא עוד מזרחיים ויוצאי אירופה, אלא עם אחד, הזוכר יחד, וכואב יחד את מתיו, את בניו ובנותיו. דווקא כאן, כָּאן, בְּ'יַד מָרְדְּכַי', בַּמָּקוֹם שֶׁהוּקַם עַל חָוּרְבוֹתָיו הַהֶרוֹאִיּוֹת שֶׁל הַבּוּנְקֶר בִּרְחוֹב מיל"א 18 זה המקום לשוב ולהשלים את הזיכרון שלנו. לזכור ולא לשכוח.
רק השבוע הלך לעולמו האדמו"ר מקאליב זצ"ל, "אדמו"ר השואה", שסבל עינויים קשים בהיותו אסיר באושוויץ ואשר הקדיש את חייו לזיכרון הנספים מתוך אהבת ישראל אמתית. האדמו"ר העלה על נס את גבורת האמונה של היהודים בשואה, ועמד על חובתנו לעשות הכול, כדי לזכור את הנספים. בעיני רוחו הוא לא ראה ימין ושמאל, בראיון שהעניק לאתר וואלה הוא אמר: "בעשרות השנים שאני מתגורר כאן מעולם לא הייתי שייך לאף מפלגה. אני שונא את המפלגות, אך אוהב את כל אחי ואחיותיי השייכים אליהן." יהי זכר אחינו ואחיותנו, הגיבורים, נצור וחתום בלב העם מדור לדור ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים.״
