חמי האהוב, שמואל בן ארצי ז"ל, ניצל, כי אהבתו לארץ ישראל גברה על אהבתו למשפחתו. ב-1933, תלמיד ישיבה בן 18, החליט לעלות לארץ ישראל כשליח של ישיבת המוסר נובהרדוק, שהוא היה בה עילוי, ועל כן נשלח ככוח חוד לארץ הקודש. אביו רדף אחריו מעיירת הולדתו בבילגוריי בפולין עד תחנת הרכבת בוורשה, נתן לו מגש של עוגיות וניסה לשדל אותו להישאר, כדי שיוכל להמשיך לטעום מן העוגיות הללו. ושמואל, שמואל עלה על הרכבת, והגיע דרך טריאסט לארץ ישראל.
הוא פתח כאן את הישיבה, הוא היה אחד ממקימיה. במקביל עבד בפרדס, הוא היה חלוץ. לימים הוא היה האדם היחיד בארץ שקיבל גם את אות האצ"ל וגם את אות ההגנה, וזה משקף הרבה על אישיותו. הוא נעשה מורה וחוקר תנ"ך, הוא היה בחוג התנ"ך הראשון של בן גוריון, שהזמין אותו בגלל בקיאותו המופלאה. הוא היה לא סתם מורה, הוא היה מחנך גדול, דגול. אלפי תלמידים עברו דרכו.
גדי סוקניק אומר: 'הוא לא היה מורה, הוא היה ה-מורה'. אומר דודו פישר, שהיה ילד דתי בודד בקריית טבעון, ששמואל לקח אותו וחיבק אותו, ועודד אותו יום-יום והעניק לו את השם "דודינקה".
באזכרות לשמואל, באים תלמידים ותלמידות שלו שהיו בכיתתו לפני 60 שנים. וכולם מספרים על ההשפעה הכבירה שלו על חייהם, על האור שבקע מעיניו, על האנושיות האדירה, על הבקיאות שאין לה סוף, על היכולת שלו להעניק להם את אהבת התנ"ך ואהבת הארץ.
אבל כל זה לא מספר את החלל העצום שנפער בחייו של שמואל, שבהדרגה איבד קשר עם משפחתו ועם אחותו התאומה האהובה, יהודית. הוא היה שולח להם את המשכורות של מה שהרוויח בפרדס, ואחר כך לא היה לאן לשלוח. ושמואל הבין, הוא כתב שירים, כיוון שהוא גם משורר וסופר, הוא קיבל את פרס ק. צטניק לספרות השואה. והשירים שלו צורבים את הנשמה, אבל הם גם חושפים את התבונה שלו, לא רק את תבונת הלב. והוא כותב שיר בתחילת המלחמה כשעוד לא יודעים, וגם הסתירו, עוד לא יודעים, אבל הוא ידע. והוא כתב את השיר הזה על חלום שחלם-
'הלילה הייתי בעיירת מולדת,
בנוף שיקר ללבי בהילו.
בבאר ילדותי בבואה עוד רועדת,
בית אבא עדיין עומד על תלו.
בעצי ערמונים משתלהב כבר האודם;
טבעו של הסתיו בפולין הוא בכך.
אני ואחי משתרכים, כמקודם,
בשביל סוכתנו נושאים אנו סכך.
הרוח רודפת ענן ברקיע;
הערב הגשם לבוא לא יהין.
עוד רגע ואנו הביתה נגיע.
ביד נקשט סוכתנו כדין.
קרבנו לבית; – גויים בקננו!
לשווא עוד חיפשתי סוכת השלום.
אחי את עומסו לי השאיר – ואיננו!
לבד שם בכיתי עד סוף החלום.'
שמואל איבד את אחיו, הוא איבד את כל משפחתו הקרובה. ממשפחה רחבה שמנתה כ-80 בעיר בילגוריי ובעיר טרנוגרוד, הוא כמעט היה השורד היחיד. ואקרא את שמות הקרובים הישירים: אביו משה הון, אשתו איטה הון, אחותו התאומה והאהובה של שמואל, יהודית הון. שמואל נפטר בגיל 97. כשדיברתי איתו ימים אחדים לפני מותו, כמו כל פעם כשדיברתי איתו על יהודית, הוא היה נחנק ומתחיל לבכות, עד מותו.
אחיו הקטנים: מאיר דובי הון בן 18, שמעון הון, בן 16, אריה לייב הון בן 13, ואחותו הקטנה, פייסלה הון, בת 10. כן נספו בני משפחתו מהעיירה בילגוריי: הדוד אברהם טאובר, אשתו, בתו ובנו. הדודה רחל טאובר, ושלושת בניה, אברהם, יעקב ושלמה, נשותיהם, ילדיהם. הדודה הינדה ובעלה יחזקאל, הדודה הנדל, בעלה וילדיהם, הדודה פאלה ושתי בנותיה. ומן העיירה טארנוגרוד: דודתו מאטל קניגשטיין, בנה הילל, בתה הבכורה, הדוד מנדל הון, אשתו ושני ילדיהם. ויש בוודאי עוד ועוד שגם להם היה שם. יהי זכרם ברוך.״
