"עשיתי כמיטב יכולתי עד שהם צלפו": התצפיתנית בעדות מצמררת מהטבח בכיסופים

התצפיתנית ששרדה את הטבח הנורא ביום חג שמחת תורה, וחולצה אחרי 16 שעות של סיוט קשה, מספרת על כל ההשתלשלות: "שמי שלי דקל, תצפיתנית מחמל כיסופים. הגעתי לסגירת שבת האחרונה שלי בצהל ובחלומות הכי רעים שלי לא דימיינתי דבר כזה.

קמתי למשמרת ב4 בבוקר, משמרת שהתבררה כסיוט. לא חשבתי בחיים שאני אראה דבר כזה בתצפית. עשיתי כמיטב יכולתי עד שצלפו לי בפסקל (מערכת).

הכל היה נראה כרגיל בגזרה, חקלאים, רועי צאן, ילדים שמשחקים ברחובות שלהם, ואז בום צבע אדום, כל החקלאים ״התמימים״ שבמשך שנתיים היו באים יום יום לשדה החקלאי שלהם פשוט רצו לגדר ופרצו אותה.

הם עבדו עליי בעיניים במשך שנתיים. יחד איתם, מאות אופנוענים עם RPG, טנדרים, טרקטורים, דחפורים, מחבלים עם תיקי גב שבתוכם טילים ותחמושת כבדה ורעל מטורף בעיניים, עיניים של שטן. הכרזתי בקשר ״פשיטה פשיטה״. בחיים לא חשבתי שאני אגיד את המילה הזאת בקשר.

כולנו נלחמנו הכי טוב שאפשר, גדוד 51 שאני משתחווה בפניו עשה הכל כדי להגן עלינו. יצאו מהמיטה עם בוקסרים ונשק עליהם. כן, הם הפתיעו אותנו ולא היינו מוכנים לזה. חצי סדק בבית ברגילה של סוכות, סדק של סופש ושום מידע מודיעיני בנוגע לזה. שתי דקות לפני שרנו שירים במשמרת, ערב לפני ישבתי עד השעות הקטנות של הלילה עם חבריי הלוחמים והיום חלק מהם אינם.

טיפלתי בפצועים תוך כדי שמחבלים מסתובבים בבסיס שלי, בבית השני שלי ורוצחים לי חברים. הגיע הלילה, חושך מצריים, 7 לוחמים אחרונים שנשארו בחיים ומגנים על הדלת של החמל. ״המחבלים על הגג של החמל״, אם לא תשלחו אלינו עוד כוחות עכשיו אנחנו נמות״.

אחרי מספר דקות שאת מתפללת לאלוהים, הגיעו כוחות חבריים. נכנס לחמל בן אדם שכולנו ככ חיכינו לו ואירגן לנו מבצע חילוץ. הדרך מהחמל לאוטובוס זו דרך שלנצח תישאר בראשי, כל הבסיס גופות, זיקוקים בשמיים ומלא כוחות שמגנים עלייך עד שתגיעי לאוטובוס. את רק עוצמת עיניים, רצה ומתפללת.

שנתיים התכוננתי לרגע הזה אבל שום דבר לא מכין אותך לרגע האמת. רעש מטורף, דם בכל מקום, בזמן שאומרים לך שידיד שלך הרדוף את צריכה להתעשט ולעשות הכל כדי שהמורל בחמל לא ירד, שהתקווה תישאר כי זה כל מה שהיה שם.

16 שעות נעולות בחמל קטן עם הרבה תקווה ותפילות. איזה נס. סוף הזוי לשנתיים מדהימות.

ועכשיו בבקשה תתפללו לשלום החיילים. שנגיע בשלום הביתה.