49 שנים עברו מאז הדפיקה הנוראה בדלת, המפגש הראשון עם הבשורה הנוראה מכל על אובדן בעלי, אהובי, אבי ילדי ועמוד התווך שלי, סא"ל אודי שלח. לא אשכח כיצד ביום הרביעי למלחמה, ישבתי במרפסת בית הוריי בזמן שהילדים שיחקו במגרש המשחקים. יחד עמי, ישבה חברתי אשר גם בעלה שירת כטייס בחיל האוויר. לפתע, נעצר ג'יפ צבאי ליד הבית. קצין בכיר מחיל האוויר שהכרנו יצא מהרכב והישיר אליי מבט, לא נדרש יותר מכך כדי שאבין שאהוד לא יחזור עוד. ברגע הבשורה את מנסה לחשוב 'אולי זה לא באמת', אבל עמוק בפנים את יודעת שהרע מכל הגיע.
אהוד שלי היה מפקד טייסת במלחמת יום הכיפורים, והוביל את פקודיו לגיחות התקפיות בתעלת סואץ. בשלוש מטיסותיו נפגע מטוסו, ובאחת נפגע גם הוא בידו, ולמרות זאת הוא המשיך להילחם בעוז ובגבורה, פיקד בקור רוח על מטוסו ופקודיו, והנחית את מטוסו בבטחה. ב-9 באוקטובר 1973, עת הוביל תקיפה באזור מוצב המזח, נפגע מטוסו של אהוד מטיל קרקע-אוויר. המטוס התרסק ואהוד שלי נהרג. חצי שנה המתנו בעודו מוגדר נעדר, עד אשר הצבא המצרי אפשר לצבא ההגנה לישראל לערוך חיפושים באזור, נמצאה גופתו והוא הובא לקבורה בישראל. שלוש שנים לאחר מכן הוענק לאהוד צל"ש הרמטכ"ל על גבורתו בקרב.
בבוקר אחד נפרדתי מהיקר לי מכל, והמאבק לבניית חיי מחדש התחיל. שני ילדי ללא אבא, ואני ללא בעל, יצאנו יחד למסע מסוג חדש. לא בחרנו בכך, לא ביקשנו לנו שינוי, איבדנו את האיש החשוב בחיינו בהגנה על המולדת, וכמונו עשרות אלפים של אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון. איני מאחלת לאף אדם או אישה את החיים ללא עמוד התווך המרכזי של חייהם, ללא היתד המוצק הנדרש כדי לגדל ילדים ולתת להם את הכוח שמספקת משפחה מלאה וחזקה. התוצר של מצב זה הוא לרוב בתים עם יסודות מעורערים, מבחינה כלכלית ובעיקר מנטלית.
אני וחברותיי האלמנות נושאות עמנו את פצעיה הפתוחים של המלחמה ההיא יום יום, שעה שעה. מדינת ישראל מיטיבה לזכור את הנופלים באין ספור מפעלי הנצחה חשובים כל כך, אך אל לנו לשכוח את אלו שנותרו לבדם לאחר נפילתו של הבעל והאב האהובים. את השלכות האובדן ההוא לא ניתן למנות, והחוסר מורגש ונוכח כל כך, גם ממרחק השנים הרבות.
אנו, האלמנות, התבגרנו לצידו. חלקנו נישאנו מחדש וחלקנו נותרנו לבדנו (בעידודה של החברה והמדינה ששללה מאיתנו את ההכרה החשובה כל כך לשיקומנו), אך החלום ושברו, החיים שיכלו להיות לנו אלמלא המלחמה הארורה, לא ימושו מעינינו עד יומנו האחרון. ילדינו, שגדלו בלי אבא תומך ואוהב, אבא שהוא מקור לחום ולתחושת ביטחון, מרגישים את החוסר גם הם בכל שלב בחייהם גם היום, אולי דווקא היום, כשהם אבות ואמהות בעצמם ומנסים בכל כוחם להעניק לילדיהם את מה שלקחה המלחמה.
טראומת יום הכיפורים כאן איתנו, האלמנות והיתומים שחיים איתה לנצח. איננו יודעים מתי היא תתפרץ, ולהשלכותיה אין קץ. זכר ההולכים חשוב כל כך, אך אם יכולנו לשאול אותם הם ללא ספק היו אומרים ומבקשים, שנדאג למשפחתם. היום, גם אותנו, אני מבקשת שתראו ותזכרו.
