היי, שמי ד״ר נעם בן צרויה. כעת כשאני בסוף הסטאז' שלי באיכילוב, אני מתבוננת לאחור, על הדרך הארוכה שעברתי ונזכרת באירועים שעברתי בדרך, שהביאו אותי להיות רופאה, אירועים שכביכול היו צריכים להוביל אותי לכיוון ההפוך, למטה. מה גרם לי להחליט להיות רופאה? סגירת מעגל.
כילדה עברתי חרם מתמשך. זכרונות הילדות כוללים התעללויות פיזיות ורגשיות מצד "חברים" לכיתה. אתם בטח שואלים את עצמכם עכשיו, למה? אז גם אני שאלתי את עצמי, את המורים, את הצוות החינוכי, את הוריי ואני עדיין שואלת… למרבה הצער, אין באמת תשובה על זה.
למה ילדים מחרימים? כנראה כי הם יכולים… ה"סיסמאות" שהפנו אליי היו נעם שונה, נעם מצורעת. סיסמאות שהאמנתי להן, שליוו אותי 12 שנים ארוכות. ה"מערכת" התעלמה, הכחישה, הייתי שקופה. אולי כי אני חזקה ולא נשברתי. היה אפילו מורה אחד שחרץ שממני לא ייצא כלום.
למדתי להתרחק, להסתגר, לשתוק, לא לתת אמון באחרים והכי חמור, לא לתת אמון בעצמי, האמנתי שבאמת ממני לא ייצא כלום, אני הרי חסרת חשיבות.
אבל היה שם בכל זאת משהו, הדבר שהחזיק אותי – האמונה שיום אחד אוכל לשנות, גם אם לא את העולם, אז את הסביבה שלי, לעזור לאחרים. סירבתי להאמין שהעולם הוא כזה, אבל אז עדיין לא חשבתי על רפואה.
השינוי התרחש אי שם בכיתה ח', כשרופא צעיר הגיע לספר אצלנו בבית הספר את סיפורו האישי. הייתי המומה, הוא הרי סיפר את הסיפור שלי, איך היה ילד מוחרם ושינה את חייו כשהפך להיות רופא ילדים. כך הוא מצליח "לתקן את העולם", כשהוא מרפא ילדים ובמיוחד כשיוצא לו מידי פעם לעזור לילדים שעוברים התעללות פיזית ונפשית בבית הספר.
זה היום בו נזרע החלום להיות רופאה. תחילת השינוי.
כמו פרח שאט אט נובט, פתאום היתה לי תקווה, החלטתי להיות חזקה וללכת בראש מורם.
כי ידעתי, שזה אפשרי, שיום אחד אוכל להיות גאה באדם שאני, בילדה שהייתי, כמו אותו רופא.
אז החלטתי להציב לעצמי מטרה, שיום אחד אהיה רופאה ושאוכל גם אני לשנות לפחות לילד אחד את החיים.
מי שעזר לי להגשים את החלום, האמין בי ודחף אותי לכל אורך הדרך, היה אחי, גם הוא רופא.
כך למדתי לאט לאט להאמין בעצמי, להיפתח, לצחוק.
היום, לאחר שסיימתי לימודי רפואה ואני עובדת כמעט כשנה במחלקות הגדולות של איכילוב, זכיתי לסגור מעגל, כשבמהלך תורנות במיון ילדים "דנה", שיתפה אותי ילדה שטיפלתי בה וסיפרה לי שהיא סובלת מחרם כיתתי. סיפרתי לה את הסיפור שלי ואת הדרך שעברתי. נפרדנו בחיוך רטוב מדמעות כשאני מלאת תקווה שהייתי לה הרופא ששינה את חייה.
