השרה לשעבר, אורה נמיר, מסמלי מפלגת העבודה בעבר, הלכה הלילה לעולמה. בת 88 במותה.
מדובר הכנסת נמסר: בצער רב, אנו מודיעים על לכתה של חברת הכנסת והשרה לשעבר, אורה נמיר, לפני מספר שעות. ההלווייה תתקיים, ככל הנראה, ביום שלישי. פרטים מלאים אודות ההלווייה ומיקומה יפורסמו בהמשך השבוע.
מפלגת העבודה והעומד בראשה מבכים את לכתה של חברת הכנסת והשרה לשעבר, אורה נמיר. נמיר פעלה רבות בנושאים החברתיים ונלחמה למען השוויון, למען הפעלת חינוך חינם לילדים, בעד יום לימודים ארוך. ממפעל חייה נהנים היום כל אזרחי ישראל.מפלגת העבודה משתתפת בצער המשפחה.
יו״ר מפלגת העבודה ח״כ עמיר פרץ:
״אני כואב את מותה של אורה שהיחסים האישיים בינינו היו מדהימים, ואהבתי את השיחות איתה.
אורה היתה עבורי האורים והתומים בנושאים החברתיים. היינו שותפים לאורך כל הדרך כראשונים במחנה רבין וכראשונים להילחם למען השלום בתוך המחנה.
גם בעתיד, מורשתה כלוחמת חברתית תעמוד נר לרגליי בכל אשר אלך. יהי זכרה ברוך.״
יו״ר הכנסת יולי (יואל) אדלשטיין על פטירתה של השרה והח״כית לשעבר אורה נמיר:
״השרה וחברת הכנסת לשעבר, אורה נמיר, הלכה הבוקר לעולמה.
1981, ברית המועצות. אני מסורב עליה ופעיל ציוני. אורה ניצלה את השתתפותה בכנס בינלאומי שהתקיים במוסקבה כדי להגיע אלינו ולחזק את ידינו. היא היתה ציונית לעילא, בכל נפשה ובכל מאודה. הציונות עבורה היתה ערך נעלה, דרך חיים של ממש.
כעבור שש שנים, לאחר ששוחררתי מהכלא הסובייטי, אורה ליוותה אותי עם הגעתי לארץ. היא גם ארגנה עבורי מסיבת שחרור בביתה בה פגשתי לראשונה את בכירי העולם הפוליטי והתרבותי. את הרגעים האלו לא אשכח לעולם.
גם את מסדרונות הכנסת הכרתי בעזרתה של אורה, כשהזמינה אותי לבקר בפעם הראשונה בבית המחוקקים, לסעוד איתה במזנון הח״כים ואף להיכנס ללשכת יו״ר הכנסת דאז שלמה הלל. אמנם לא זכיתי לשרת יחד איתה בכנסת, אבל בפעילותה הפרלמנטרית השורשית והממושכת היא היתה עבורי מורת דרך – למרות חילוקי הדעות הרבים בינינו.
אורה נמיר, אישה ערכית וציונית שתרומתה לבניין הארץ תיזכר לדורות. יהי זכרה ברוך״.
נמיר נולדה בחדרה למרים טיכטנברג, מהעיר זדולבונוב, ופנחס טויב, מהעיר קובל. בהיותה בת שש עברה עם הוריה למושב חוגלה, שם גדלה והתחנכה.
במלחמת העצמאות שירתה כקצינה. סיימה את סמינר לוינסקי למורים, ולאחר מכן למדה לימודים קלאסיים וספרות אנגלית בהאנטר קולג'בניו יורק.
בכנסת השנייה (1951–1955) הייתה מזכירת סיעת מפא"יוהנהלת הקואליציה. לאחר מכן שימשה כמזכירה במשלחת ישראל לאו"ם. בשנים 1967–1979 כיהנה כמזכ"ל "נעמת" בתל אביב וכחברה במזכירות הארצית של הארגון עד1974. בשנת 1959 נישאה למרדכי נמיר, אז ראש עיריית תל אביב.
בשנת 1974 נבחרה לכהן כחברת הכנסת, תפקיד אותו מילאה ברציפות עד שנת 1996, מטעם המערך ומפלגת העבודה.
בדצמבר 1975 מונתה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ליושבת ראש הוועדה לבדיקת מעמד האישה בישראל[1] והוציאה את הדו"ח הראשון בנושא זה אשר התפרסם בפברואר 1978 תחת הכותרת "צוותי הוועדה למעמד האשה – דיונים וממצאים". אחת ההמלצות המרכזיות בדו"ח הייתה להקים רשות ממלכתית למעקב אחר מעמד האשה, המלצה שלא יושמה. המלצות אחרות היו לחוקק את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, לשריין לנשים 25% מהמקומות בכנסת, לפתוח לנשים את כל התפקידים בצה"ל שאינם תפקידי לחימה, הפעלת יום לימודים ארוך וחינוך חובה מגיל 3, והענקת הטבות למשפחות חד-הוריות.
בכנסות ה-9 וה-10 הייתה יו"ר ועדת החינוך והתרבות של הכנסת ובכנסות ה-11 וה-12 הייתה יו"ר ועדת העבודה והרווחה. במסגרת תפקידה זה הוציאה את חברי הוועדה לסיורים רבים במפעלי תעשייה, על מנת שיוכלו להיווכח בתנאי העסקת העובדים ושידברו ישירות עם ציבור הפועלים.
לקראת הבחירות לכנסת ה-13 התמודדה על ראשות מפלגת העבודה מול יצחק רבין, שמעון פרס וישראל קיסרוהגיעה למקום הרביעי בפריימריז. נמיר נבחרה בדירוג גבוה בפריימריז לקביעת הרשימה והייתה לאישה הבכירה במפלגה.
בממשלת רבין השנייה (בשנים 1992–1996) כיהנה תחילה כשרה לאיכות הסביבה ולאחר כחמישה חודשים, בעקבות לחץ תקשורתי וציבורי בכך שאין שר במשרה מלאה במשרד העבודה והרווחה, מונתה על ידי רבין לשרת העבודה והרווחה. בכהונתה שופרו תנאי העובדים והמובטלים אולם למרות התנגדותה הואץ ייבוא עובדים זרים לישראל, דבר שפגע במעמדו של העובד הישראלי.
בפריימריז של מפלגת העבודה, לקראת הבחירות לכנסת ה-14, דורגה במקום ה-13, הפסידה את תואר "האישה הבכירה" לדליה איציק וגם מערכת היחסים המעורערת בינה ובין יו"ר המפלגה, שמעון פרס, הביאו אותה לפרוש מהפוליטיקה. בין 1996 ל-2000 כיהנה כשגרירת ישראל בסין ושגרירה לא-תושבת במונגוליה.
לקראת הבחירות לכנסת ה-16 הוצבה במקום החמישי, הסמלי בעיקרו, ברשימת עם אחד, ולא נבחרה לכנסת לאחר שהמפלגה זכתה ב-3 מנדטים.
עמדה בראש הוועד המנהל של מכון אבשלום.
נמיר מתגוררת שנים רבות בתל אביב, על גבול דרך נמיר הקרויה על שמו של בעלה המנוח.
