פרקליט המדינה שי ניצן לשר המשפטים אמיר אוחנה בטקס קבלת הפנים: "הטענות בדבר תפירת תיקים בפרקליטות אינן נכונות, בטוחני שתיווכח בכך תוך זמן קצר. בניגוד לטענות שאין בהן ממש עובדי המשרד ממתינים לשיתוף פעולה מלא איתך. כולם מודעים לתפקידם וחובתם. כולנו משרתי ציבור ותפקידנו לשרת את מדיניות הממשלה הנבחרת תוך שמירה על שלטון החוק".
נאום שר המשפטים אמיר אוחנה בטקס קבלת הפנים במשרד המשפטים.
היועץ המשפטי לממשלה, הד"ר אביחי מנדלבליט, מנכ"לית משרד המשפטים הגב' אמי פלמור, פרקליט המדינה מר שי ניצן, הסניגור הציבורי הארצי הד"ר יואב ספיר, מנהל רשות האכיפה והגביה מר תומר מוסקוביץ',
מנהלי היחידות והאגפים, המשנים ליועץ המשפטי לממשלה, המשנים לפרקליט המדינה, עובדות ועובדי משרד המשפטים,
בני משפחתי,
קהל נכבד.
זכות וכבוד גדולים נפלו בחלקי לעמוד לפניכם כאן היום בחיל, ברעדה וביראת כבוד אמיתיים, כשר המשפטים של מדינת ישראל, האמון על המערכת המשפטית, מעמודי התווך של הדמוקרטיה הישראלית.
מעבר לכך שיש שיאמרו כי מדובר בשבירה של תקרת זכוכית, ואולי אפילו תקרות זכוכית, זהו גם רגע מרגש עבורי באופן מקצועי.
אני מגיע לכאן לא כזר למערכת המשפט, אלא כמי שחייו הבוגרים שזורים בחייה של מערכת המשפט: בתפקידי כקצין חקירות, בלימודי המשפטים, בתקופת התמחותי בפרקליטות וכעו"ד שראה עוולות וביקש לחתור אל הצדק,
אני מניח שנצורים בעברי מאות ואולי אפילו אלפי שעות בית משפט. זכרונותיי ספוגים בראיות ובעדויות, מחשבותיי שזורות בדיונים ובהחלטות שאת חלקן אהבתי ואת חלקן כלל לא – אבל את כולן הקפדתי לקיים.
אינני חושב שיש לאיש משפט הנכנס לחיים הציבוריים בישראל שאיפה שהיא למעלה מלהגיע לפסגה זו הנמצאת כאן.
זהו אחד ממשרדי הממשלה החשובים והמשמעותיים ביותר, כזה שלפעולותינו במסגרתו תהיינה קרוב לוודאי השפעות אורך, רוחב ועומק על החברה הישראלית כולה.
אני מגיע אליכם כאשר בסל ערכיי ועקרונותיי הנחתי גם את חכמת החיים והניסיון של שופטים, שופטות ותיאורטיקנים של עולם המשפט שפגשתי, קראתי ולמדתי לאורך השנים, ואפילו לאורך השבועות האחרונים.
אינני מגיע לכאן לא בדחפור, ולא בטנק. אני מגיע בידיים חשופות, בלב פתוח ובנפש חפצה, לקחת אתכם חלק, ולבנות.
אני מגיע למקום שאני מעריך, מוקיר ומאמין בחזון שלו. פגשתי רבים מכם בימים האחרונים וגיליתי שמה שידעתי לא השתנה: יש במערכת המשפט, בפרקליטות, בייעוץ המשפטי לממשלה ובבתי המשפט אנשים חרוצים, מלאי ידע וחכמה, מקצוענות, מסירות ומודעות לשליחות הציבורית שבמילוי תפקידם.
ככל שתהיינה בינינו מחלוקות – לא על כך הן תהיינה.
לא תהיינה בינינו מחלוקות גם על הצורך בבתי משפט חזקים, עצמאיים, בלתי תלויים לחלוטין, ודאי לא ברשויות האחרות.
לא תהיינה בינינו מחלוקות על החשיבות שבקיום פסקי הדין והחלטות בתי המשפט.
לא תהיינה מחלוקות בינינו גם על החשיבות העליונה בחיזוק אמון הציבור במערכת המשפט.
המחלוקות תהיינה, אולי, על תפקידה ומקומה של מערכת המשפט ביחס לרשויות האחרות.
אני נתלה בתפיסת העולם המשפטית שלי באילנות גבוהים ממש, למשל במי שאני רואה בו ענק שבענקים, כבוד הנשיא המנוח של ביהמ"ש העליון, השופט משה לנדוי, שהאמין בכל מאודו שתפקידו הוא שופט, ולא מורה או מחנך הדור.
בעיניו, זה היה מקור הכח של ביהמ"ש העליון, שהיה מעל לוויכוחים הפוליטיים – שמקומם בכנסת.
"המחיר של ניצני הפוליטיזציה של שיפוט בית המשפט העליון כבר ניכר כיום והוא מתבטא בכרסום האמון בנייטרליות של ביהמ"ש בפלוגתות המשסעות את הציבור. המדובר הוא באמון של חוגים שאינם כולם קנאים דתיים", מילותיו של השופט לנדוי.
מאז לנדוי כבר אינו איתנו, השנים עברו, והמחיר רק עלה.
אנו מבקשים כולנו לחזק את מערכת המשפט. אני סבור כי הדרך לעשות זאת היא להרחיק אותה ככל הניתן מהנושאים השנויים במחלוקת בחברה הישראלית, נושאים שבירורם צריך להיעשות בזירת ההתגוששות הפוליטית – הכנסת.
המשפטן המנוח חיים צדוק, שר המשפטים בממשלת רבין וסגן נשיא האגודה לזכויות האזרח, יו"ר הועד המנהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה, הוסיף בחכמה כי "רבים סבורים כי הריסון העצמי, המקובל כעקרון על כל השופטים, לא תמיד היה נר לרגליהם הלכה למעשה. ישנם תחומים אשר, באיזון נכון בין רשויות המדינה, הם לפי מהותם נחלת הכנסת והממשלה. מוטב שבית המשפט ימשוך ידו מהתערבות בעניינים מסוג זה, גם אם התנהגות הכנסת, הממשלה וראש הממשלה נראית בעיני השופטים כלא נאותה ולא ראויה. מוטב להניח התנהגות כזאת למשפט דעת הקהל וציבור הבוחרים בהליך הדמוקרטי".
נשיא ביהמ"ש העליון השופט מאיר שמגר יבדל"א הזהיר כי "עלול להיווצר חשש כי ביהמ"ש מסיג את גבולן של הרשויות האחרות. במשטר דמוקרטי יש לכבד את הפרדת הרשויות. חוששני שלא ניתן יהיה לקיים ממשל תקין אם כל הבעיות הפוליטיות יחלו לעשות דרכן לביהמ"ש".
שופט העליון ומבקר המדינה המנוח יעקב מלץ הביע דאגה "שמא תלך ותגבר יותר ויותר התערבותו של ביהמ"ש העליון בענייניה של הרשות המחוקקת ותגיע חלילה לפגיעה של ממש בריבונותה. אנחנו עומדים על סף פגיעה שכזו. להשקפתי", כך הוסיף, "ביטויים כמו 'גוף מעין שיפוטי' ו'אנו מטילים על עצמנו ריסון רב' אין בהם כדי להמתיק את הגלולה. בעיני, אותו 'ריסון רב' אינו רב דיו. אולי מגזימים רואי השחורות הצופים שאם תימשך מגמה זו יגיעו הדברים לידי כך שהכנסת תחוקק חוק שיטול מבימ"ש העליון את הסמכות להתערב יתר על המידה בריבונות המחוקק. אבל עצם העובדה שמחשבה זו מתעוררת ומקבלת ביטוי, מעוררת דאגה עמוקה. אנו מצהירים וחוזרים ומצהירים כי הנכס היקר ביותר שיש לרשות השופטת הוא אמון הציבור. חלילה לנו לפגוע בנכס יקר זה".
היהודי היקר והחכם הזה, רבותיי, אינו איתנו כבר למעלה מעשור.
אין המדובר בדברים שנאמרו בימים אלה, שנים מפרידות בינם לבין ימינו. האם ביכולתנו לומר ביושר כי אינם עוד רלוונטיים, כי אינם עדכניים, והאם נוכל לטעון ברצינות כי האומר אותם מדבר נגד שלטון החוק?
"אני אומר את דברי מתוך חרדה עמוקה ודאגה למקומו וכבודו של ביהמ"ש העליון בחברה שלנו; גוף שאנו גאים בו, ויש במה להתגאות. אולם עלול לבוא היום ושתי הרשויות האחרות תאזורנה עוז ותחלנה להתגונן באמצעות חקיקה נגד פלישה לתחומים עליהם הן מופקדות. לאן נגיע אזי?" מילותיו של נשיא המדינה המנוח המשפטן חיים הרצוג.
השופט והיועץ המשפטי לממשלה לשעבר, משה בן זאב המנוח, אמר כי "תבונתם של שופטי העבר הכתיבה להם מדיניות של ריסון עצמי…שביסודו הזהירות והרצון להימנע מחיכוך מיותר עם רשויות אחרות. כך התקבל בית המשפט על דעת הכל כפוסק אחרון שאין לערער אחריו, כך התבסס בתודעת הציבור כמגינו של האזרח בריבו עם השלטון, וכך נקבעו הכללים המגבילים ביחס לזכות העמידה, לשפיטות ולהתערבות בשיקול הדעת של הרשות המנהלית. כעת נפרצו הכללים ובמקומם באו נוסחאות, שמשמעותן המעשית והסופית היא החלפת שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו של ביהמ"ש העליון".
וכאשר בן זאב המנוח אומר "כעת", ראוי להזכיר כי הוא איננו איתנו כבר כמעט שנות דור.
האם אנו יכולים לטעון ביושר כי הדברים אינם תקפים עוד?
ורק כי לא רציתי להכביר ולהכביד בציטוטים מעבר למה שכבר הכברתי והכבדתי לא הבאתי מדבריהם של נשיא המדינה רובי ריבלין, שרי המשפטים לשעבר יוסף טומי לפיד המנוח, ומשה ניסים ודניאל פרידמן שיבדלו לחיים טובים וארוכים, פרופ' אבי דיסקין, ועוד, ועוד.
האם נוכל, גם ממרחק הזמן, להסתפק באמירות ובאזהרות, או שמא עלינו לבחון כיצד מתקנים את הדרוש תיקון?
אינני רואה בנו נביאים המתריעים בשער, אנו איבר מהרשות המבצעת – תפקידנו – לבצע,
ואדגיש כי לכשעצמי, אני מאמין בתהליכים אבולוציוניים, הנובעים מהקשבה, לימוד ושיקול דעת, ופחות בתהליכים רבולוציוניים.
הדי.אנ.איי של משרד המשפטים כפי שאני רואה אותו – יושר, הגינות וצדק. כולנו, מעבדכם הנאמן ועד אחרון העובדים, משרתי ציבור, ונפעל יחד למען הציבור, כדי להיות ראויים לאמונו.
לסיום, ובנימה אישית.
נולדתי וגדלתי בבאר שבע לאסתר ומאיר-שמעון אוחנה שנמצאים איתנו כאן. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות להם על שלא חסכו מאמצים כדי להעניק לי ולאחיי את החינוך הטוב ביותר שיכלו, ועשו הכל באהבה, בחכמה, בטוב לב ובדרך ארץ. תודה לך אבא, תודה לך אמא.
נמצאים איתי כאן גם בני המשפחה שהקמתי יחד עם אלון בן זוגי ושותפי לחיים, אהוב ליבי שבטוב וברע, איתו אני מקווה להזדקן, וגם אלה ודוד, ילדינו האהובים שבאו לעולם לא בלי אתגרים, עד כדי כך רצינו אתכם ושמחנו שבאתם, ואתם – אתם המשפחה שלי.
אני רוצה להודות גם לכל התומכים והחברים על העידוד והתמיכה הרבה שאני רואה ומרגיש בליבי, אבל גם לאלה שיחלקו עלי וינהלו עימי דיון ענייני, אמיתי, היורד לשורשם של דברים כפי שאני מקווה שהצלחתי לעשות כאן עכשיו, ולא יחפשו איך אפשר לקחת משפט זה או אחר ולהרחיקו מכוונתו המקורית כדי לנסות ולייצר מציאות מדומה, שאיננה.
הפרקליטות היתה בית ספר עבורי ללימודים המעשיים של עולם המשפט, ונחשפתי בה גם לעבודה הסיזיפית והיומיומית המאפיינת רבים מהתיקים, וגם לתיקים הכבדים והמתוקשרים שמפעם לפעם מגיעים לטיפול הפרקליטות. מכבד אותי היום בנוכחותו מי שהיה המאמן שלי בתקופת ההתמחות, עו"ד מיקי פורן שלאורך השנים התקדם והוא היום מנהל מחלקה בפרקליטות מחוז המרכז. הגעתי אז מאוד מיליטנטי עם מעט מאוד גנים סניגוריאליים אם בכלל, אך מיקי לימד אותי לנסות ולמצוא, לא תמיד זה קל, גם את הצד השני של המטבע. בין אם זה בעובדות, או בתיזה המשפטית, או בנסיבות האישיות של המעורבים. בהמשך, צידו השני של המטבע הפך לא פעם להיות לי מצפן. מיקי, היית לי מורה טוב והגון וחרוץ ותמיד אעריך אותך על כך.
אני מאמין באמונה שלמה כי יחד, ביכולתנו להביא את מערכת המשפט של מדינת ישראל, שיש מה להשתבח בה, לתפארתה ולימי הזוהר שלה. אם נשים לנגד עינינו את המטרה האסטרטגית של המשרד הזה, להעניק למדינה ולציבור שירותי משפט צודקים, הוגנים, יעילים – אני מאמין כי נצליח.
נר לרגלינו יהיו הערכים העומדים בבסיס הקמתה של מדינת ישראל, ערכים שהם – ממש כמו האבן הגדולה הניצבת בכניסה למשרד המשפטים, אבן שהיא חלק מהחומה שהקיפה את ירושלים בתקופת בית שני – ערכים שהם סלע קיומנו.
תודה לכולכם על הסבלנות, תודה גם על הסובלנות, והרבה הצלחה לכולנו!
