הממשלה מבקשת מבית המשפט שיבהיר כי ההסדרים המרחיבים שבחוק השבות נועדו להקל על היהודים המעוניינים לעלות ארצה ולא לקדם תכליות נוספות שונות ומשונות אותם הציע פסק הדין של השופט עמית.
כפי שציינתי בדברי ההסבר להצעת תיקון לחוק השבות שהגשתי בעקבות פסק הדין האמור, אכן, תכלית חוק השבות היא לעודד עליית יהודים ארצה. ההוראות על בני משפחה של יהודים נועדו כדי למנוע פיצול משפחות ולהקל על עליית היהודי ולא כדי לייצר זכות עצמאית שווה בהיקפה לבני המשפחה.
פסק דינו של ביהמ"ש העליון ובמיוחד עמדתו של השופט עמית הוביל לתוצאות קשות ו'הלביש' על חוק השבות תכליות נוספות וזרות. בכך הרחיב את הזכות גם לאלמנתו של זכאי שבות שאינו יהודי.
אני מברך על כך שבבקשה לדיון נוסף חוזרת המדינה על העמדה העקרונית ושמח על הרצון להפוך את פסק הדין שמוביל לתוצאות לא נכונות. בהקשר הזה יש לברך את שרת הפנים ואת שר המשפטים על כך שהצמידו בין הוראות חוק הלאום שמטרתו חיזוקה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי לבין פרשנות חוק השבות.
אולם, יש להצר על כך שבמקום לפעול בדרך המלך ולתמוך בשינוי החקיקה ובהבהרת המצב המשפטי באמצעות הכנסת, בין באמצעות בהצעת חוק ממשלתית ובין באמצעות תמיכה בהצעת החוק הפרטית שהגשתי, בחרו בממשלה לגלגל שוב את הכדור לפתחו של בית המשפט.
יצויין כי אפילו השופט עמית בפסק דינו הסביר שיש צורך שנושא זה יבוא לפתחו של המחוקק ולכן תמוה ששרת הפנים איילת שקד ושר המשפטים גדעון סער בחרו "להקטין ראש" ולהותיר את ההכרעה בנושא מהותי זה לשופטי בג"ץ. העמדה העקרונית שהוצגה בעבר על ידי ימינה ותקווה חדשה הייתה ששאלות מדיניות רחבות היקף צריכות להיקבע על ידי המחוקק ולא על ידי ביהמ"ש, והבקשה לדיון נוסף נראית כבריחה מאחריות וכפגיעה במעמדה של הכנסת.
(קרדיט צילום: דוברות הכנסת – נועם מושקוביץ)
